Blog

We, the children of the artists, who look at them are so preoccupied with themselves, with their work as if nothing exists but them, if only we knew how much they needed us there.

In the art world I went a lot, in the fullest sense of the word. I went to every gallery where I wanted to hold an exhibition for my father, the painter Nissim Zlait. My knowledge in the field was nil, as was my knowledge of the galleries and exhibition spaces, not to mention Ha

Until the day I stood on the sidewalk on a street in Tel Aviv, after it was said again, for the umpteenth time, and I decided: I would have a gallery. No one will say "no" to me when I want to do an exhibition. nobody! I knew there was still a long and not easy way ahead, but the goal suddenly appeared, clear. I knew where I wanted to go and an exhibition became just a stone in the road.

כל פעם שניתלה ציור חדש על אחד הקירות בבית רחב הידיים בו גר עם אימי, חשתי נפעמת. אני לא מגזימה. משהו בציורים שלו מצליח לגעת בנשמתי. כנראה גם נגע באחרים אחרת איך ניתן להסביר שזכה בשלושה פרסים, אחד מהם בתערוכה בינלאומית במונקו? הייתי בטוחה שכל גלריה שאפנה אליה תהיה מוכנה בחפץ לב לערוך לו תערוכה. כמה טעיתי. איזו נאיבית הייתי.