ילדים של אמנים


16 Nov

כמה אהבתי את השיחה הזו בין שני אמנים (וזה בטוח לא מה שאתם חושבים עליו). שניהם בשנות השמונים פלוס מעבירים חוויות כמו שרק אמנים יכולים להעביר באירוע פתיחת תערוכה של אחד מהם.
"איפה הבן שלך? חשבתי לפגוש אותו היום"
"היה לו משהו חשוב יותר לעשות דווקא היום" היתה התשובה.
"כן גם שלי כבר לא באים יותר. נמאס להם כנראה לרוץ אחרי מפתיחה לפתיחה" הזדהה הראשון. חברו נראה מאוד לא מרוצה וענה "כן, כנראה שזה כך".

אני זוכרת את אחת התערוכות האחרונות בה השתתף אבי לפני אי אילו עשרות שנים. הייתי אז אשה צעירה וכבר לא יכולתי לסבול יותר את העיסוק הזה שלו בציורים שלו בתערוכות שלו, בעצמו, ולא הגעתי לפתיחה.
חודשים אחר כך הוא לא רצה לדבר איתי. קבל אותי בשתיקה רועמת כל אימת שהגעתי לביתם, לא סלח על העלבון. לפני מספר שנים כשכבר היינו מעט יותר קרובים הוא הזכיר לי, דמעות בעיניו, ואמר "את יודעת שהייתי האמן היחיד שאף אחד מבני משפחתו לא הגיע לפתיחה?". כל כך הרבה שנים חלפו מאז והוא עדיין כואב את אותה פתיחת תערוכה.
ואנחנו, ילדי האמנים, שמביטים בהם עסוקים כל כך בעצמם, ביצירתם
כאילו דבר לא קיים מלבדם, אם רק היינו יודעים כמה הם זקוקים לנו
שם.

מילים לענת גלילי בלום לאחר מותה

לפני מספר שנים היא שלחה לי הודעה במסנג׳ר. סיפרה שאביה צייר, שהיא עוזרת בטיפול בעבודות שלו ושאלה איך אני מסתדרת. רצתה לתרום מנסיונה. לאחר זמן נפגשנו באחת מהתערוכות שהיא אירגנה עבורו והמשכנו בקשר טלפוני. באחת הפעמים היא אמרה לי ״זה מדהים לי לדבר איתך. אני מרגישה שאני לא צריכה להסביר כלום״. מדי פעם היתה שולחת לי הודעה, שאלה אם אני פנויה, ״איתך הכי קל לי לדבר. אני אומרת משהו ואת מיד מבינה, את אומרת משהו ואני יודעת בדיוק למה את מתכוונת״.
היינו צוחקות על כך שלילדים של אמנים יש שפה משותפת, כמו לילדי קיבוץ, שפה שזר לא יבין, שריטות דומות, משקעים ואהבת אין קץ לאמנות.
ענת גלילי בלום איננה
והשיחות איתה חסרות לי 

בצילום ענת גלילי בלום ואביה, הצייר מוטקה בלום יחד עם אבא שלי, הצייר נסים זלאיט ואני בתליית תערוכה משותפת

ת
הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.