נסים זלאיט

אמן הציור המופשט

אמנות מקורית. נקודה

נסים זלאיט, צייר, יליד בגדד, 1923
פעיל במחתרת הציונית בבגדד בין השנים 1945-1950. נידון למוות בתליה עקב פעילות זו. ברח ועלה לישראל בשנת 1951.
למד באקדמיה לאמנויות יפות בבגדד, במדרשה למורים לציור בתל אביב ובמכון אבני בתל אביב.
עבודותיו: ציורים בסגנון מופשט בטכניקות מעורבות של שמן ואקריליק על בד.

פרסים:
1965 פרס ההסתדרות
1967 פרס מונקו - מקום ראשון בתערוכה הבילאומית אמנות חדישה, מונקו
1968 פרס ירושלים ומענק לשהייה של שנה בירושלים כאורח העיריה

תערוכות יחיד:
2017 והלאה תערוכות יחיד בגלריית הבית
2016 גלריה טובה אוסמן, תל אביב
2015 גלריה "על האגם", רעננה
2014 מוזיאון המרכז למורשת יהדות בבל, אור יהודה
2014 בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב
2013 גלריה טובה אוסמן, תל אביב
2013 אכסדראות שרובר, תיאטרון ירושלים, ירושלים
2013 גלריה "על האגם", רעננה
1985, 1962, 1960 בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב
1990, 1968 בית האמנים, ירושלים
1969, 1967, 1965 גלריה צ'מרינסקי, תל אביב
1961 גלריה כץ, תל אביב

תערוכות קבוצתיות
2013 Cork Street Open Exhibition, לונדון
2013 גלריה "על האגם", רעננה
2012 גלריה "על האגם", רעננה
1969 משכן לאמנות, חולון
1968 מוזיאון רמת גן
1968 מגדל דוד, ירושלים
1967 תערוכה בינלאומית לאמנות חדישה, מונקו
1967 מוזיאון תל אביב

אמנות מקורית. נקודה

בשנת 1921 התקבלה החלטה על הקמת מדינת לאום ערבית בשם "עיראק" והצטרפותה לחבר הלאומים. שנים לאחר מכן
החלה מסכת של רדיפות והתנכלויות כלפי היהודים בעיראק על רקע הפיכות וזעזועים פוליטיים במדינה.

האירוע שזעזע את הקהילה היהודית בעיראק היה פרץ אלימות שהתרחש ביוני 1941, ערב חג השבועות, ונודע בשם "הפרהוד". למעלה מ - 150 יהודים נרצחו וכאלפיים נפצעו. נשים נאנסו, בתי כנסת חוללו, בתי מגורים ובתי עסק יהודיים נבזזו.

בעקבות זאת התערערה בקרב רבים מיהודי עיראק האמונה שהם חלק אינטגראלי מהמדינה והחברה ומעורבותם של צעירים יהודים משכילים, בפעילות ציונית וקומוניסטית, התחזקה.
זלאיט קיבל את הכינוי "רוני" והתמנה למפקד קטע ברובע היהודי. בין חבריו במחתרת היו יוסף בצרי ושלום צלאח, שהועלו לגרדום ב19- בינואר 1952.

התנכלויות והפרעות ביהודי עיראק התרבו בעקבות החלטת האו"ם על החלוקה של ארץ ישראל ב 1947- וההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב -1948. אחד ממכובדי הקהילה היהודית בבצרה, שפיק עדאס, נתלה ברוב עם ב 23- בספטמבר 1948 , דבר שהיווה גורם מאיץ לעליית יהודי עיראק לישראל. באפריל 1950 ניתן ליהודים אישור לעזוב את עיראק בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל כל רכושם.
כ 120- אלף איש עלו אז במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה", במהלך השנים1950-1951, זאת בעת שחברי המחתרת מסייעים לנציגי מדינת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט.

*מתוך ספר האמן "נסים זלאיט מחומר לרוח", הוצאת 'אמנים'

נסים זלאיט מעולם לא הביע רצון לצייר את הארץ והמקום בו נולד, בגדד, עיראק. שאיפתו היתה להיות אמן ישראלי בארץ ישראל. בשנות השמונים נפגש עם חברו משכבר הימים, העיתונאי סאלים פאטאל, שהזכיר לו ועודד אותו לצייר את אירועי הפרהוד, כפי שהבטיח עוד בהיותו בבגדד.
3 הציורים המופיעים כאן הם הציורים שצייר. לימים סיפר על הקושי הרגשי והנפשי שחווה בעת יצירתם.
עד כמה שידוע אלה הציורים היחידים שצוירו על ידי צייר כלשהו המתארים את המאורעות "הפרהוד".

הספר "נסים זלאיט מחומר לרוח" נכתב ע"י ד"ר יהודית שפלן, 'הוצאת אמנים'.
עם תחילת העבודה על ארגון אוסף הציורים העשיר שלו הבנתי שיש כאן עולם מלא של אדם שאיני מכירה כלל, למרות שהוא אבי כבר למעלה מחמישים שנה. היו לי המון שאלות שרציתי לשאול אותו ולא העזתי. לעתים היה זה בגלל החשש שזה יכאיב לו ולעתים בגלל החשש שזה יכאיב לי.
אבל ידעתי שאסור לי לוותר, שמא יבוא יום ואצטער על כך, אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי.
יצרתי קשר עם ד"ר יהודית שפלן ובקשתי ממנה לראיין את אבי, נסים זלאיט, ולבחון אם ניתן לכתוב ספר לצורך תיעוד האדם, האמן ויצירתו.
החיבור ביניהם היה מיידי ועמוק. הוא דיבר איתה על דברים שמעולם לא העז לדבר עליהם עם אדם אחר לפניה. היא ראתה הקשר בין סיפוריו ליצירתו וכך נולד הספר אודותיו. בחרנו להוסיף לספר צילומים רבים של יצירותיו המהווים תיעוד של יצירתו לאורך למעלה מחמישים שנה.
הספר יצא לאור בשנת 2013 בהוצאת 'אמנים', בפורמט מהודר עם כריכה קשה.
אני מאחלת לך קריאה ועיון מהנים
שלך
עירית דלל זלאיט

לרכישה מאובטחת של הספר "נסים זלאיט מחומר לרוח"

עירית דלל זלאיט

"מה תעשי עם כל הציורים שלי כשלא אהיה כאן?"
השאלה שלו תפסה אותי לא מוכנה. הייתי אז בת חמישים, אחות בחדר מיון, רחוקה ממנו רגשית ונפשית. הכניסה לסטודיו שלו נאסרה עליי, הדלת לשם הייתה נעולה מיום שאני זוכרת את עצמי. אהבתי כל ציור שלו. הוא קרא להם "הבנים שלי" ועיניו נצצו כל אימת שדיבר עליהם. עליי, בתו היחידה, מעולם לא דיבר כך.
כשהוא שאל מה אעשה עם כל ציוריו לאחר מותו הרגשתי שנפתחה דלת. זו הייתה הפעם הראשונה שדיבר איתי ישירות על ציוריו. הוא היה אז בן שמונים ושלוש.
החלטתי לפתוח גלריה למענו, בביתו, ובה לראשונה גיליתי את עצמי. חזרתי הביתה.

כך כתוב על הכריכה האחורית של הספר המתעד את התהליך הארוך, המרגש, לעיתים כואב, שבסופו הוקמה הגלריה המציגה תערוכות יחיד של אבי ושל אמנים אורחים.

לפרטים נוספים ורכישה מאובטחת של הספר "אני, הבת שלו, שם זמני"