ציורים של ציירים ישראלים

הצצה לעולם של נסים זלאיט, גם המשפחתי, ואיך זה קשור לציורים של ציירים ישראלים

האמנות הישראלית מהווה שילוב ייחודי של מסורות מזרחיות ומערביות, המשקפת את ההיסטוריה המורכבת והרב תרבותית של המדינה. כשמדובר על ציורים של ציירים ישראלים, עולה השאלה "מיהו צייר ישראלי?". שאלה זו העסיקה את עולם האמנות המקומי מראשיתו. האם אלו רק ילידי הארץ? האם אלו בוגרי "בצלאל"? או אולי אלו אמני העליות מאירופה, שהביאו עמם את המודרניזם האירופי וניסו להתאימו לאור ולנוף הארצישראלי? האמנות הישראלית התפתחה במקביל להתהוות המדינה והחברה הישראלית. החל מייסוד 'בצלאל' בשנת 1906. האמנות הישראלית עברה מספר תקופות והשפעות שעיצבו את פניה המיוחדים. התקופות הראשונות התאפיינו בהשפעה חזקה של האמנות האירופית, תוך מאמץ לפתח זהות אמנותית מקומית.בין האמנים הישראלים הבולטים ניתן למנות את ראובן רובין, הנחשב לאחד מתוך ציירים ישראלים המפורסמים ביותר, הידוע בתיאור החיים הישראלים המוקדמים ונופי ארץ ישראל. מרדכי ארדון התמחה באמנות מופשטת בהשפעת המיסטיקה היהודית, ויצירותיו מוצגות במוזיאונים מרכזיים בעולם.נסים זלאיט (1923-2024), שהיה יליד בגדד ועלה לישראל בשנת 1951, פיתח סגנון אבסטרקטי ייחודי והציג עבודותיו בתערוכות רבות. זכה במספר פרסים חשובים: פרס ההסתדרות, פרס ירושלים ופרס ראשון בתערוכה הבינלאומית לאמנות חדישה במונקו.סיפורו של זלאיט מוסיף נדבך מורכב והכרחי לשאלה "מיהו צייר ישראלי?". הוא אינו מגיע מהסלונים של וינה או פריז, אלא מהמסורת החזותית העשירה של עיראק. הוא מביא עמו פלטת צבעים אחרת, קומפוזיציות שמושפעות מזיכרונות חזותיים של שווקים צבעוניים, חצרות פנימיות ונהר החידקל.המעבר לישראל לא היה רק מעבר גיאוגרפי עבור זלאיט, אלא מעבר סגנוני. הוא נדרש לנהל דיאלוג אמנותי בין שני העולמות הללו. עבודותיו מתקופה זו ואילך הן עדות מרתקת למפגש הזה. בשיחות עימו אמר תמיד שכאשר הגיע לישראל החליט לזנוח את העולם הישן ממנו הגיע ולחיות בעולם החדש, בארץ ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במעבר מציור פורטרטים לציור בסגנון מופשט, אותו כינה נסים אוקיינוס אין סופי של אפשרויות; "האבסטרקט הוא בריאה של משהו שלא היה קיים אתמול, היום הוא קיים".

כשמדובר על ציורים של ציירים ישראלים ובמבט בציוריו של זלאיט, ניתן להבחין כיצד הזיכרון מבגדד עולה ומציף את הבד, ולעיתים הוא מצייר את המציאות הישראלית החדשה דרך פילטר של געגוע ופרספקטיבה ייחודית. הוא לא נטש את זהותו הבגדדית, אלא הרכיב אותה על גבי זהותו הישראלית המתהווה, ויצר סינתזה שהיא כולה שלו. כפי שכתבה ד"ר יהודית שפלן בספר אמן 'נסים זלאיט, מחומר לרוח' בע"מ 34: "הנהר כמקום בו משתקף העולם האינסופי, כשהוא נעדר ממשות, נצרב בדמיונו של זלאיט הילד והנער, נוכח מימי החידקל והפרת. דימוי הציור המופשט כאוקיינוס של אפשרויות נובע מאותו מקור: הזכרון והדמיון. בציוריו הוא חוזר לאותם מקומות של חירות אישית טהורה. הציור שלו חסר גבולות וחף מכל פחד". בכך, הוא מדגים באופן מובהק את תהליך "כור ההיתוך" הישראלי, לא כהשטחה תרבותית, אלא כהעשרה הדדית.

כצייר שהתחיל את דרכו האמנותית כנער, צייר נסים זלאיט את ציור השמן הראשון שלו בסביבות גיל 13–14. הוא צייר את אימו כשהיא כורעת במטבח ביתם בבגדד ומבשלת. לימים כששאלתי אותו היכן הציור, ענה שהציור לא ענה על ציפיותיו ולכן לא דאג לשמור אותו. "זה היה ציור של ילד מתחיל, הוא לא באמת היה טוב בשביל שאשמור אותו".

תשובתו של זלאיט חושפת תכונה מהותית שתלווה אותו לאורך כל הקריירה שלו: חתירה בלתי מתפשרת למצוינות. האמן הצעיר כבר החזיק בראשו אידיאל אמנותי, חזון של מה שהציור אמור להיות. הפער בין החזון הזה לבין התוצאה על הבד, פער שכל אמן מכיר, היה עבורו בלתי נסבל. אובדן הציור הראשון אינו טרגדיה, אלא הצהרת כוונות. זוהי עדות מוקדמת לאמן שלא ינוח ולא ישקוט עד שיצליח לגשר על הפער הזה, עד שידיו יציירו את מה שלבו רואה. זיכרון הציור האבוד הזה היה אולי המנוע הפנימי שהניע את יצירתו, החיפוש המתמיד אחר אותה שלמות ראשונית, אחר אותו רגע מכונן במטבח בבגדד.

זהו לא רק סיפור אישי של התחלה אלא גם עדות לחשיבותו של תחום הציור בקרב ישראלים בני עדות המזרח – כאלה שהביאו עמם תרבות ויזואלית רבת עוצמה אך מצאו עצמם לא פעם נאלצים להוכיח את ערכם במסגרות של עולם האמנות הישראלי. ציורים של ציירים ישראלים לאורך השנים שימשו לא רק כלים לביטוי אסתטי אלא גם אמצעים לתיעוד חיים, תולדות משפחות, נופים, חלומות וזהויות.

הציור הראשון של זלאיט, גם אם איננו קיים עוד, מסמל את לידת האמן שבו, ילד עיראקי עם רגישות אסתטית גבוהה, המחפש לבטא את עצמו באמצעים ויזואליים עוד טרם השלים את גיל ההתבגרות.

סיפורו האמנותי אינו מתחיל בנופי הכנרת או ברחובות תל אביב, אלא בסמטאות בגדד, והוא נושא עמו מטען תרבותי עשיר המעניק לציוריו עומק ופרספקטיבה שאין להם תחליף. מאמר זה יבקש למקם את עבודתו של זלאיט בהקשר הרחב של האמנות הישראלית, תוך התבוננות במסעו האישי והאמנותי.

ההגעה לישראל בגיל 28 היוותה צומת דרכים מכריע בחייו וביצירתו של זלאיט. היא הציבה בפניו אתגרים חדשים והגדירה מחדש את זהותו כאמן.זלאיט שנולד, גדל והחל את דרכו האמנותית בבגדד, אמנם לא נמנה על ציירים ישראלים צעירים באופן מוחלט, היות שאת השכלתו האמנותית העיקרית קיבל בעיר הולדתו. יחד עם זאת, כעולה חדש בישראל, בגיל 28, ...הוא נדרש לברוא את עצמו מחדש בהקשר תרבותי שונה לחלוטין, כשהוא עושה בחירה בין המסורת המזרח תיכונית לבין האמנות הישראלית המתעצבת והצטרף לסצנת האמנות המקומית. תוך זמן קצר החל להציג בתערוכות.

למרות שכבר לא היה צעיר בגיל, היה צעיר בנוף הישראלי של האמנות. במידה רבה נחשב לצייר צעיר בשיח האמנות בישראל, כיוון שזו הייתה ראשית השתלבותו בה. בדומה לאמנים אחרים שעלו ארצה עם מטענים תרבותיים ורעיוניים ממולדתם, גם זלאיט הביא עמו אל הבד והשמן טכניקות שרכש והכיר בבגדד, כולל השפעות אקדמיות בסגנון הקלאסי, גישה לעבודת פורטרט ונאמנות לרישום כבסיס לציור.

נסים זלאיט, דיוקן עזרא דלל, 1951, שמן על מזונית, צויר בבגדד

צילום: עירית דלל זלאיט

דור זה של ציירים, שהיו "צעירים" במהותם, גם אם לעיתים לא בגילם, הקים תשתית לתרבות אמנותית רב שכבתית בישראל, שבתוכה מתקיימים במקביל סגנונות, טכניקות וסיפורים פרטיים לאומיים.

האמנות הישראלית העכשווית מתאפיינת בגיוון רב של סגנונות וטכניקות, כאשר ציירים צעירים מובילים מהפכה חשובה בשדה המקומי. דור זה, הכולל בעיקר אמנים הפעילים החל משנות ה 80 ועד היום, מתמודד עם אתגרים ייחודיים של זהות ישראלית מודרנית.

בישראל החל זלאיט להציג בתערוכות כצייר ישראלי והתקבל לאגודת ציירים ופסלים ישראלים, מה שנקרא אז "אגודת הציירים והפסלים"

הצטרפות זו מסמלת עבור זלאיט מעין חותמת הכרה פורמלית במדינה החדשה שלו. מקום שבו יכול היה להביא לידי ביטוי באופן חופשי את כל אשר טמון בו כאמן. האגודה, שפעלה לא מעט כדי לקדם את מעמד האמנים בישראל וזהותם המקצועית, חיברה בין עולמות של ציור ופיסול, קלאסי ומודרני, אישי וקולקטיבי.

יותר מזה, ההשתייכות לאגודת ציירים ופסלים ישראלים אפשרה לזלאיט להשתתף בתערוכות יוקרתיות, לפגוש קהל, ולזכות להכרה שלא הייתה מובנת מאליה בעבור אמן שהגיע מעולם תרבותי מזרחי, שונה ומתוחכם. 

נסים זלאיט, נוף, 1966, שמן על בד 80X120 סמ, זוכה פרס ראשון בתערוכה הבינלאומית השניה לאמנות עכשווית, מונקו

צילום: עירית דלל זלאיט

"להפתעתו של זלאיט, אחד מציוריו מתוך תערוכה קבוצתית שקיימה אגודת הציירים והפסלים במוזיאון תל אביב בשנת 1966, נשלח לפריז ללא ידיעתו, יחד עם ציוריהם של עשרה אמנים נוספים שייצגו את ישראל. על יצירתו זו הו זכה בפרס הראשון "הגדול והמיוחד" בתערוכה הבינלאומית השניה לאמנות עכשווית שהתקיימה במונקו, בחסות הנסיך רנייה השני. את התעודה והפרס הכספי הוא קיבל הארץ, משום שלא יכול היה להרשות לעצמו את הנסיעה לחו"ל". (מתוך ספר אמן 'נסים זלאיט מרוח לחומר', הוצאת 'אמנים'.

תעודת הזכיה בפרס מטעם וועדת פרס מונקו לאמנויות יפות

שנה לאחר מכן, זלאיט שנחשב כבר לצייר הנמנה על ציירים ישראלים, זכה ב'מענק עיריית ירושלים'.

ציירים צעירים מהווים השקעה מעניינת. מחיריהם נוחים יחסית, ויש פוטנציאל להערכה עתידית משמעותית. המלצה מרכזית היא לרכוש ישירות מהאמנים כאשר זה אפשרי, מכיוון שהתמורה גדולה יותר מכל הבחינות.

חתימות של ציירים ישראלים

כשמדובר על חתימות של ציירים ישראלים או ציירים בכלל, ניתן לראות שאין דרך אחידה בחתימות של ציירים על הציורים שלהם. חתימתו של הצייר על הבד היא הרבה יותר מאימות טכני. היא ה"אני מאמין" הסופי, המגע האחרון שנועל את היצירה ומכריז על השלמתה. היא חותם אישי ולעיתים קרובות היא מתפתחת ומשתנה יחד עם האמן עצמו. 

אצל נסים זלאיט ניתן אף לראות את השינויים בחתימתו על ציוריו לאורך השנים. 

התבוננות בהתפתחות של חתימתו של זלאיט היא כמו קריאת יומן מסע מקוצר. האם עם המעבר לישראל השתנתה החתימה? שינויים בחתימה יכולים לסמן תקופות שונות ביצירה. השינוי בחתימה יכול לשקף גם את המעבר מ"נסים" הפרטי ל"זלאיט" האמן המוכר.

בתחילת דרכו חתם בשמו הפרטי, ובשלב מאוחר יותר, עם קבלת ההכרה הממסדית, עבר לחתימה הכוללת את שם משפחתו כהצהרה על מקומו בשדה האמנות. החתימה המשתנה של זלאיט היא מיקרוקוסמוס של מסעו הגדול – מסע של התפתחות, הסתגלות וגיבוש זהות אמנותית.

דוגמאות לחתימת זלאיט על ציוריו בשנות ה 60'

דוגמאות לחתימת זלאיט על ציוריו בשנות ה 70', 80', 90'

חתימת זלאיט על ציוריו בשנות ה 2000 ואילך

מעניין לבחון את חתימת זלאיט על ציוריו בעת שחי בבגדד והמעבר לישראל. 

ברישומים שלמטה, בהם צייר את אחיו הצעיר בעודו בבגדד, ניתן לראות חתימה בשם 'רוני' באנגלית, שהיה שם הקוד שלו במחתרת הציונית בבגדד. הרישום השני, גם בו צייר את אחיו הצעיר, וכבר נעשה בישראל, חתם בשם 'נסים'.

כשמדובר על חתימות של ציירים ישראלים, או ציירים בכלל, ניתן לראות שאין דרך אחידה בחתימות של ציירים על הציורים שלהם. אצל נסים זלאיט ניתן אף לראות את השינויים בחתימתו על ציוריו לאורך השנים.

שינויים אלו אינם מקריים. כמו שמוזיקאי "חותם" את שיריו באקורד מסוים, כך גם הציירים, החתימה היא הדרך לסמן זהות, זמן, ולעיתים מצב רגשי. בהתבוננות על ציוריו של זלאיט ניתן לראות כי בשנים הראשונות לחייו האמנותיים חתם את שמו בעברית בהמשך עבר לחתום באותיות לועזיות

רבים מהציירים הישראלים הותיקים שינו את חתימתם לאורך הקריירה שלהם, לפעמים בגלל שינוי בסגנון האמנותי, לפעמים בגלל שינויים אישיים בחייהם, ולפעמים פשוט בגלל התפתחות טבעית של כתב היד. למשל, ציורים מוקדמים עשויים להיות חתומים בשם המלא, בעוד ציורים מאוחרים יותר עשוייים להיות חתומים רק בראשי תיבות .

כאן אפשר מאמר נחמד המראה  'סוג נוסף של חתימת אמן'.

לפרטים נוספים ויצירת קשר - 052-426-6687