קורונה אצלנו


18 Jan
18Jan

כשהעולם משתנה 

ואף מילה על קורונה. 

היא תהיה כאן על תקן של נקודת התייחסות בלבד. למה? כי כשמתרחש אירוע כמו הקורונה השינוי שעובר על כולנו מובן. כולנו חווים אותו בדרך כזו או אחרת. חלקנו נבהלים, חלקנו מנצלים אותו כנקודת התחלה לשינוי שתמיד רצינו לעשות, חלקנו הופכים לאדישים וממשיכים בחייהם כרגיל, לכאורה. הכל לכאורה.

אבל מה שניתן לומר כמעט בוודאות הוא שהאירוע משפיע על כולנו, גורם לתחושה שהחיים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו, אם נרצה בכך ואם לאו. אולי יהיה טוב יותר ואולי מעט פחות. 

אצלנו הכל שותק. הגלריה נסגרה, זמנית. בהתחלה מפחד כניסת זרים לבית ההורים, ואז הסגרים שכבר הפסקתי לספור. הגלריה שלנו עומדת שוממה כשהתערוכה האחרונה של אבא עדיין תלויה על קירותיה. 

והוא, חודשים ארוכים עובר דרכה אל הסטודיו שלו, שנמצא קומה מתחתיה, רואה את ציוריו תלויים מבלי שאיש יכול או רוצה להגיע ולראות. יום ועוד יום ואין שינוי. מייחל לחיסון שיגיע כבר ויגאל את ציוריו מהחשיכה. מייחל לרגע שאנשים יוכלו להגיע ולראות. גם אותו. חסר לו המגע עם האנשים שאוהבים את ציוריו. והימים עוברים, והיאוש משתלט, ואשתו נפטרה והוא חש שנותר לבד במערכה. והוא חש את מלוא כובד שנותיו וברור לו שאין לו יותר כח לנוע הלאה. לא בטוח כמה זמן עוד נותר לו, חושש שלא יחזיק מעמד עד לסיומו של החלק הזה בחייו. לעיתים אני חושבת שאולי כך הרגיש משה כשהביט ממרומי הר נבו אל ארץ ישראל בידיעה שהוא כל כך קרוב אבל לא יזכה להכנס בשעריה. אבא שלי אמר: "לא תיארתי לעצמי שכך אני אסיים את החיים שלי". 

הוא כבר לא מבקש שאבטיח לו דבר. לא שואל אותי לתכניות שלי לעתיד. מבחינתו העולם הזה אבוד. הוא כבר לא מייחל השכם והערב שהקורונה תעבור. החיסון שנמצא כבר לא ממש מעורר בו תקוה. בתוך תוכו יודע שהוא כבר לא יזכה לראות את עולם האמנות חוזר לחיים. הוא כבר יודע שבתערוכה הבאה של ציוריו, אם וכאשר תתקיים, הוא כבר לא יהיה נוכח. אני מגלה שזה כבר לא כל כך מעניין אותו.

הוא שקע, הוא איבד את הרצון לצייר. ואני זוכרת את הידיעה שליוותה אותי בשנים האחרונות שכאשר אבא שלי יפסיק לצייר זה יהיה הסימן שהוא הולך בדרך שאין ממנה חזרה, בהרבה מאוד מובנים. 

ואני, לאן מועדות פני? 

והגלריה שלנו? לאן מועדות פניה?

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.